למה בכלל מעניין מישהו לקרוא מה קורה לי ולמה אני משתפת ומה זה הקטע הזה, של כל כותבי הטורים, שחושפים את חייהם לעיני כול? מסתבר, שאנשים אוהבים לקרוא על חיים של אחרים
לפעמים, כשאני פוגשת אנשים ששואלים אותי על הדלקת בעין שהייתה לי, ואם מצאתי עובדים, ואיך אבא מרגיש, ומתפעלים מהטיפים לחיים של אימא שלי, ומתעניינים במתכון לקוסקוס, או לעוגה לשבת, ורוצים לדעת איך היה לי במסיבת הריקודים ועוד כל מיני, אני משתוממת לרגע: מאיפה הם יודעים את כל הפרטים האלה על החיים שלי? אני לא באמת מכירה אותם את האנשים האלה… כתבו עליי בעיתון ולא ידעתי?
לפעמים, אני שומעת שזה מחזק את הקוראים, לשמוע את הסיפורים שלי. יש כאלה שאומרים לי שזה מרגש אותם לקרוא את הזיכרונות שלי מהבית וזה מזכיר להם את החיים שלהם. לפעמים, ה"צרת-רבים" עושה טוב ומנחמת
לוקח לי כמה שניות להיזכר שבעצם זו אני שמספרת לכל העולם כמעט, טוב לא לכל העולם לכל מי שקורא את הטור שלי ואת הפייסבוק שלי, על החיים שלי, על הילדים שלי ועל מה שקורה לי. למה בכלל מעניין מישהו לקרוא על מה שקורה לי ולמה אני בכלל משתפת ומה זה הקטע הזה, של כל כותבי הטורים למיניהם, שחושפים את חייהם לעיני כול? גם האיש שלי לא מבין, אבל משלים עם העניין ואפילו מאשר לי להזכיר אותו מדי פעם.
בכל שבוע מחדש, אני ממשיכה לעשות זאת ולחשוף את חיי. לפעמים, אני שומעת שזה מחזק את הקוראים, לשמוע את הסיפורים שלי. יש כאלה שאומרים לי שזה מרגש אותם לקרוא את הזיכרונות שלי מהבית וזה מזכיר להם את החיים שלהם. לפעמים, ה"צרת-רבים" עושה טוב ומנחמת. למשל, מי שמחפש עובדים, מרגיש שהוא לא לבד, כשעוד אנשים נמצאים באותה צרה. או כשיש לי איזו חולשה, או אתגר, אז מקבלים פרופורציות לראות שלא הכול מושלם ולכולם יש אתגרים. תמיד נחמד לקבל מתכון ולשמוע על החתונה של הדודה ולהזדהות ומסתבר שרבים מאתנו אוהבים סיפורי חיים.
בעצם, לכל אדם יש סיפורים, אבל רק למעטים יש את האומץ לחשוף אותם. טוב, אני לא חושפת הכול. ברור לכם שיש סודות שמורים, אבל כשאני חושבת על זה, ביני לבין עצמי, זאת חתיכת אומץ לספר לעולם על עצמך. בהרצאות שלי, בכלל, אני חושפת את ילדותי ואת חיי ואני מוצאת שאני מתמלאת שמחה מהעובדה שהחשיפה שלי גם עושה טוב לאחרים.
על הריקודים, סיפרתי?
היום, רגע לפני הדד-ליין להגשת הטור, כשחשבתי לעצמי מה עוד יש לי לספר לכם, קוראיי הנאמנים, חשבתי על זה שהשבת יחגגו הקטנים שלי שבת ארגון ב"בני עקיבא" וזה אומר שיש לי ערמות של בגדים הרוסים מצבעים שלא יורדים בכביסה ותכף נקבל משימות, מה צריך לבשל ולהכין ויש התרגשות גדולה לקראת השבת הזאת, שמחזירה אותי לימיי כקומונרית מתלהבת.
נכון, זה היה לפני שנים רבות, אבל זו הייתה אחת התקופות היפות והמשמעותיות בחיי, שאני תמיד נזכרת בה בגעגועים ומעודדת את ילדיי להיות שותפים בתנועת הנוער. אני יכולה לספר לכם גם שבשבועות האחרונים, כמעט כל הילדים היו עם חום וצינון וגרון ושיעול וזה הדבר הכי לא כיפי לאימא, ילדים חולים. אבל איזה כיף, שעכשיו כולם בריאים ושמחים.
גם נראה לי שלא ספרתי לכם על מסיבת הריקודים שהייתה אצלי. היו הרבה מאוד נשים שבאו לרקוד לשמוח ולשחרר את אתגרי היום-יום, גם אני קצת רקדתי, אבל רק קצת… והמסיבה הוכתרה כהצלחה גדולה.
לא סיפרתי עדיין שקיבלתי המון ברכות ואיחולים ומתנות ליום ההולדת שלי, שחל השבוע, בתאריך העברי. תמו החגיגות לשנה זו ואחכה בסבלנות לשנה הבאה בירושלים הבנויה…
טוב, מניחה שיש עוד לספר וכדאי שאשמור לטורים הבאים. בינתיים, תדעו שזה מחמיא לי ומשמח שאתם קוראים אותי, עוקבים ומתעניינים ושאני מצליחה לרגש, לחבר, להאיר ותודה לכם על המילים הטובות שלכם אליי, שמשמחות וממלאות לי את הלב.
מפרגנת לכם באהבה מתכון של עוגה לשבת: בראוניז שוקולד נהדר שלנו
200 גר' חמאה
200 גר' שוקולד מריר
3/4 כוס סוכר
4 ביצים
3/4 כוס קמח
כוס אגוזי מלך
ממיסים במיקרוגל את החמאה והשוקולד, מוסיפים סוכר, מערבבים ואז את הביצים, הקמח והאגוזים יוצקים לתבנית מלבנית חד-פעמית. אופים בתנור שחומם ל-180 מעלות כ-20 דקות. כשהעוגה מתקררת, חותכים לריבועים. אפשר לשמור במקרר אפילו שבוע וליהנות עם הקפה של הבוקר.
שבת שלום
