בתוך שלל הפעילויות של מחלקת הספורט, במרכז הקהילתי גולן, ובמסגרת עידוד הספורט הקהילתי לתושבים, ישנן מספר קבוצות מיוחדות שמתאמנות ומשחקות באופן קבוע בגולן

למרות שלא מדובר במסגרות ממוסדות, התושבים שלוקחים בהן חלק מקפידים להגיע בכל שבוע, בכל מזג אוויר ולשחק את המשחק האהוב אליהם.
אחת מהקבוצות האלו היא קבוצת הכדורסל של הנשים בקשת. ביקשנו ממעין קרליבך, חברת הקבוצה, לספר קצת עליהן:
"אין יותר קלאסי מלבוא לאימון כדורסל, אחרי שטחנתי בבית חבילת טורטיות. לפני כמעט שנה, עם חניכת אולם הספורט בקשת, נפתחה קבוצת כדורסל לנשים. ימי ראשון, בשמונה וחצי, נפגשות נשות אלב"ש וקשת הנשואות וטרומיות-השידוך לכדרר ביחד, עם בובו וטייצ וחולצת טישרט מהשישית.
"מה שנחמד הוא שחוץ מאסתר מרים, הקפטנית, אף אחת לא יודעת את הכללים. אז יש אווירת חופש כזאת שיכולה להוציא למישהי את הלסת מהמקום… לאט לאט, אנחנו נחשפות למה מותר ומה אסור ושופטות את המשחק בינינו לבין עצמנו. אז מדגישה שהעניין התחרותי קיים, אבל הוא לא נמצא בפרונט. אחרי 40 דקות של משחק, אפשר לשמוע פתאום מישהי אומרת, 'רגע, כמה כמה?' ואז זה הרגע הנכון להמציא איזה משהו… אז בדרך כלל, הקבוצה הערנית יותר – מנצחת…
"המשחק הוא בעצם כניסה לפלנטה אחרת. אם יש בטרייה ברמקול הנייד, אז יש גם מוזיקה. בשבוע האחרון, מישהי שמה שירי חתונה דוסיים. זה ירד מיד מהפרק והחלפנו לאיל גולן, אבל גם הוא מגזים לגמרי לפעמים. בסוף, עומר אדם עלה לשיר והיה אחלה. ככה הקבוצות לא שומעות את עצמן ואין תקשורת מילולית, אז עוברים לפסים מעשיים יותר, אם רוצים שהכדור יעבור לקבוצה שלנו.
"כשאין בטרייה ברמקול הנייד, מלוות את כל המשחק הקריאות 'רוצי, רוצי…' ובמשך שעה וחצי, אנחנו רצות ומתנשפות, מסל לסל, תוך עידוד ופרגון בלתי פוסק וחסר פרופורציות גם לקבוצה הנגדית. קרה, ויותר מפעם אחת, שהפסדנו ככה כדור, מרוב ערבות הדדית. מה עשינו? צחקנו.
"בשעה וחצי בשבוע, אנחנו מצליחות דרך הכדור לדחוס כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה צחוק, כל כך הרבה לרוץ, להכיר אחת את השנייה, לחזק את השכנוּת בין היישובים, להשתפר בביצועים, שזה תענוג גדול.
"יש דיבור על להוציא חולצות דרייפיט בקרוב.
"ובכלל אנחנו מחפשות ספונסרית".