אתוס הגבורה וההקרבה יבוא, שוב, לידי ביטוי בהענקת פרס ישראל למרים פרץ, ששכלה את שני בניה. מקהלת המתנגדים ממשיכה להתעלם מאמת האין-ברירה
ההחלטה להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים בתחום החינוך למרים פרץ, ששכלה את שני בניה, עוררה סערה ציבורית והתנגדות.
אני מתאפק לא להביע את דעתי על גילויי חוסר הכבוד והנימוס, שלא לדבר על בוז ושנאה כלפי פרץ, מצד חלק מן המבקרים, אלא להתמקד בביקורת עצמה.
הביקורת התחלקה לשתי טענות. טענה אחת מבוטאת בביטויים "דת השכול", "חג הקורבן", "תרבות המוות", כלומר הטיעון שהפרס מבטא אידאולוגיה המעודדת מוות ומקדשת קורבן. הטענה השנייה היא פוליטית, המאשימה את נפתלי בנט, בכך שהוא מחדיר לחברה הישראלית תרבות חדשה.
את הטענה הפוליטית יפריכו ללא קושי הציטוטים שאביא. הטענה העקרונית היא נגד אתוס הגבורה וההקרבה, מימי טרומפלדור ועד ימינו.
ב-1976, קיבלה רבקה גובר פרס ישראל על מפעל חיים בתחום קליטת העלייה. גובר שכלה את שני בניה, אפרים וצבי, במלחמת השחרור. בן גוריון העניק לה את התואר "אם הבנים", כסמל לאומי של אם שאיבדה את היקר מכול, אך לא שקעה ביגונה
פירושה של אֵימה מתמדת, מחלחלת עד למעמקי החוויה של חרדה, בה מתנסה כל אם במקומותינו לגורל פרי בטנה?…"
"הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ…"
ב-1976, קיבלה רבקה גובר פרס ישראל על מפעל חיים בתחום קליטת העלייה. גובר שכלה את שני בניה, אפרים וצבי, במלחמת השחרור. בן גוריון העניק לה את התואר "אם הבנים", כסמל לאומי של אם שאיבדה את היקר מכול, אך לא שקעה ביגונה, אלא נרתמה למשימה לאומית ציונית, במקרה זה, קליטת העלייה והקמת חבל לכיש (אותו מפעל ציוני אדיר, שעסקני פוליטיקה עדתית משמיצים ב"שיחַדש").
המקרה של מרים פרץ דומה. גם היא מתמודדת עם יגונה במפעל חיים לאומי – חינוך לאהבת ישראל, לחיזוק הרוח היהודית ציונית ולשירות משמעותי בצה"ל.
אין כאן שמץ של "דת השכול", או האדרת המוות. יש כאן הוקרה של החברה הישראלית לגבורת האימהות, שאיבדו את ילדיהן בהגנה על קיומנו, מתוך הכרה בהכרח האין-ברירה.
גבורת האימהות באה לידי ביטוי בספרות העברית. בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", מספר אלתרמן על נפילתו בגיבורים של שאול המלך. רץ הגיע לבשר את הבשורה המרה לאמו של שאול, והיא הגיבה כך:
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
ומוסיף המשורר:
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
השיר נכתב על שאול המלך, אך כוון לימינו. הוא הצדיע לגבורת האימהות, המבינות את ההכרח, ונוטלות אחריות על המשך הדרך.
כך תיאר רפאל קלצ'קין, בשירו "בערבות הנגב", שהוא גרסה (לא תרגום) לשיר פרטיזנים רוסי, את תגובת האם הזקנה, כאשר קיבלה את הבשורה על נפילת בנה השני:
הֲלוּמַת עַצֶּבֶת וְיָגוֹן נוֹרָא,
אֵם זְקֵנָה נִצֶּבֶת וְנוֹשֵׂאת דְּבָרָהּ,
הַדִּמְעָה נִגֶּרֶת מֵעֵינֵי אִמְּךָ,
בָּא כַּדּוּר עוֹפֶרֶת וַיְפַלַּח לִבְּךָ.
אֶת בְּכוֹרִי שָׁכַלְתִּי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם,
וְאוֹתְךָ גִּדַּלְתִּי לְמָגֵן הָעָם.
הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ בְּיַתְמוּת וּשְׁכוֹל,
הֵם לֹא יַעַקְרוּנוּ, בְּנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל.
דבריה של האם חיזקו את רוח הלוחמים:
אָז צָעַד קָדִימָה נַעַר גְּבַהּ-קוֹמָה,
וְיֹאמַר לָהּ – "אִמָּא, אַל לָךְ בְּדִמְעָה!
בַּחוּרֵינוּ, אִמָּא, בִּימֵי פְּקֻדָּה,
מוּל שׂוֹנְאֵינוּ, אִמָּא, כְּחוֹמַת פְּלָדָה.
מוּל שׁוֹדֵד וּמֶלֶךְ צְמֵא-דָּמִים עוֹיֵן,
תְּנִינִי וְאֶהְיֶה לָךְ אָנֹכִי לְבֵן".
בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב הוּא לָחַץ יָדָהּ,
אִם תִּרְצוּ, חֶבְרַיָּה, אֵין זוֹ אַגָּדָה!
גבורת האימהות
גבורת האימהות אינה רק של אימהות ללוחמים במלחמה, אלא גם לאימהות שחיות לאורך גבולות מדממים ומקימות בנחישות את בתיהן, משפחותיהן וקהילתן.
ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, התכנס הוועד הפועל של תנועת הקיבוץ הארצי – התנועה הקיבוצית של "השומר הצעיר", לכינוס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, על עמידת הגבורה המופתית שלהם במשך 19 שנים, תחת תותחי ורובי האויב הסורי התוקפן, שהפך את חייהם לסיוט מתמשך.
חברי הועה"פ פתחו את ביקורם בסיור במוצבים הסוריים בגולן. הם הזדעזעו עד עמקי נשמתם למראה בתי החברים ובתי הילדים של הקיבוצים, על כוונות הירי של האויב הסורי. הם המשיכו בסיור, בקיבוצי התנועה דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן, שם נערכה הישיבה.
את הישיבה פתח חבר הקיבוץ, ההיסטוריון והמחנך, דוד זית, שבירך את באי הישיבה בשם קיבוצי הגליל העליון. בדבריו, הוא מנה את הגורמים שאִפְשרו ליישובים את יכולת העמידה בשנות הסבל והאימה. הגורם הראשון הוא גבורה האימהות: "הראשון, נחבא אל מלאכתו האפורה ונושא בה בסבלות ובדבקות ראויות להוקרה. חברים, אני חושב ברגע זה בעיקר על החברות הוותיקות בקיבוצי הגבול הסורי. כולנו יודעים היום מהי גבורת יחידים בשעת מבחן עליון; ואילו למעשה החברוֹת, האימהות, המטפלות אין שם ואין תקדים. מה פירושה של אֵימה מתמדת, מחלחלת עד למעמקי החוויה של חרדה, בה מתנסה כל אם במקומותינו לגורל פרי בטנה בן יום, בן חודש ובן שנה, והוא חייל קטן בגבול פרוץ ומפורז? מה שם נקרא לאותו שקט עילאי של מטפלת אלמונית, המלווה את שישייתה אל המקלט והמשרה בתוכו לשעות וליממות ארוכות הרגשת בית ואפילו שמחה? ואלה החברות המופקדות על המטבח, שמעולם לא הכזיבו, והגישו ארוחה חמה גם בחדר אוכל שהופגז וגם בעת הקרב ממש".
אמת האין-ברירה
דברי הבלע והבוז על "דת השכול" ו"תרבות המוות", הם אמירה פוליטית היוצאת נגד המאבק של מדינת ישראל על קיומה. כמובן, שאותם אנשים מתנערים מאמת האין-ברירה.
אבל בעימות הנוכחי, כאשר מרצועת עזה שממנה ישראל נסוגה, יוצאים הפלשתינאים ל"כיבוש" בצד הישראלי של הקו הירוק ובפיהם טענת "זכות" ה"שיבה", כלומר הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, רק שרלטן יכחיש את אמת האין-ברירה.
