הכול נראה נהדר בזוגיות שלהם והיא הייתה בטוחה שזה לנצח, עד שיום אחד, הוא אמר שזה כבר לא מתאים לו והלך. מאז, היא לבד
היא בת 30 בערך, בחורה יפה, מוכשרת, כזאת שכל אחת הייתה רוצה לבן שלה. אני פוגשת אותה במקרה על הדרך, חיבוקים נשיקות. מכירה אותה מאז שהייתה ילדה, התחתנה צעירה, אהבה אותו, הייתה בטוחה שהם יהיו יחד לתמיד. חלמה על משפחה שמחה, עם הרבה ילדים. יום אחד הוא הודיע לה שזה כבר לא מתאים לו, הם התחתנו צעירים מדי והוא השתנה. בלי הרבה הכנה מראש, בלי הסברים מנומקים, היא מצאה את עצמה לבד. בלילות, בשבתות, בחגים, בחורף, כשהילדים חולים – לבד.
בנוסף לזה, היא צריכה לחלוק אתו את הילדים. חצי שבוע הם אצלו והיא נקרעת מגעגועים אליהם, שלא לדבר על השבתות – אחת אצלה, אחת אצלו והחגים כל כך עצובים לה בלעדיהם.
היא לא מבינה איך הבחור, שאהבה כל כך ורקמה אתו חלומות, לא רצה להמשיך להגשים אותם יחד. היא הייתה מוכנה להילחם עליו, לעשות הכול כדי שיישאר, אבל זה לא עבד. הרבה בדידות ותסכול ואתגרים יש לה במהלך השנים האלו שהיא גרושה. היא צריכה לקדש בשבת, להחליף מנורות שנשרפו, אין לה על מי להישען, עם מי לחלוק את ההתלבטויות, את הערבים והחגיגות והיא כל כך לבד.
היא רוצה זוגיות ומשפחה חדשה, היא מספרת לי, אבל גם זה מסובך. צריך למצוא את האחד ולבנות אתו משפחה, עם הילדים שלה ושלו. זה לא רק היא והוא, זה גם הילדים וזה הופך את זה למורכב יותר וקשה ובינינו, היא אומרת לי, האפשרויות לא כל כך גדולות. הרבה פעמים, זה דייט מרוחק ואנחנו כבר לא צעירים, חופשיים ופנויים, כשהיינו.
היא רוצה זוגיות ומשפחה חדשה, היא מספרת לי, אבל גם זה מסובך. צריך למצוא את האחד ולבנות אתו משפחה, עם הילדים שלה ושלו. זה לא רק היא והוא, זה גם הילדים וזה הופך את זה למורכב יותר וקשה
אני רואה את הדמעה ככה יורדת לה, בלי להתכוון, לבי יוצא אליה. אם רק הייתי יכולה לעזור.
"אם יש לך מישהו", היא זורקת לי לפני שאנחנו נפרדות, "תזכרי אותי".
"זוכרת, זוכרת תמיד", אני עונה לה ומאחלת לה בכל לבי שתמצא אותו, את האחד שראוי לה, שימלא לה מחדש את החיים ואת הלב השבור, באהבה גדולה ואמתית.
"תחייכי", אני אומרת לה, "את כל כך ראויה למישהו טוב, העצבות בעניים שלך מרחיקה ממך את הטוב. תמלאי את לבך שמחה ואופטימיות, למרות הקושי. זה לא פשוט, אני יודעת, תחשבי טוב והטוב יגיע, מחשבות יוצרות מציאות, תתכווני למה שאת רוצה ותמשכי אותו אלייך".
אני נותנת לה כמה עצות שלמדתי: "תעצמי את העיניים ותדמייני אותו. תתארי לעצמך איך את רוצה אותו, תכונות, מראה, משפחה, קוראים לזה דמיון מודרך, יש לזה גם מקורות ביהדות, זה לא רק ניו-אייג'. זה עובד, תנסי".
היא מקשיבה לי. אני לא בטוחה אם היא אוהבת את העצות שלי, או שלא נעים לה והיא מקשיבה בשביל הנימוס. אני בטח לא היחידה עם העצות. כולם חכמים מסביב ורוצים לעזור.
אחרי שהיא הולכת אני חושבת לעצמי: איזו "דודה" הפכתי להיות, כזאת שנותנת עצות. אבל אני באמת רוצה שיהיה לה טוב, שתמצא את האחד, שתצליח. אני חושבת על כל הגרושות והרווקות שאני מכירה. הן לא מעטות וכולן רוצות למצוא אהבה ולא להישאר לבד. זה ידוע, שלא טוב היות האדם לבדו. זוגיות היא עסק מורכב. בהתחלה, יש זיקוקים והכול מגניב, אבל בחיים האמתיים, צריך כל הזמן לעבוד, להשקיע, לתחזק ולשמר. לפעמים, למרות ההשקעה, זה לא מסתדר ואז, זה מתפרק ומשהו חדש צריך להיבנות במקום, כי טבע האדם הוא להיות בזוג.
אני חושבת לעצמי: זה תלוי בנו, או שזה מלמעלה? נראה לי שזה שילוב של מאמץ ועבודה, מחשבות חיוביות והשגחה. אז מתפללת על כל הרווקות, הגרושות, האלמנות – שימצאו את האחד ואנחנו נשתדל לעזור במה שאפשר.
