קיימת בעיה אמתית במערכת המשפט, המחייבת רפורמה קונסטרוקטיבית. הפתרון שהמהפכה המשטרית הציעה, כמוה ככריתת הראש כתרופה לכאב ראש

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי לערוך מדי שנה, ביום השנה לרצח רבין, כנס שבמרכזו רב-שיח, בסוגיות שבמחלוקת. באחת השנים, הנושא היה המחלוקת בנושא המשפטי. עם השותפים לפאנל נמנו השופטת בדימוס דליה דורנר והעיתונאי בן דרור ימיני, שהיה אחד המבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי.

הראשונה שהזמנתי הייתה דורנר ולכן לא יכולתי לומר לה מיהם שאר השותפים. היא גם לא ביקשה לדעת. אך כשהגיעה, ושמעה שבן דרור משתתף, היא אמרה שבשום אופן היא אינה מוכנה להשתתף אתו בפאנל.

הייתי בבעיה. רתחתי עליה. אך מה לעשות? לשלוח הביתה שופטת מכובדת שהיא גם אישה מבוגרת, בעשור השמיני לחייה, שהגיעה מהמרכז? אין לי בעיה שהיא תדבר בנפרד, אך לא נעים מבן דרור. אני גם לא רוצה שייפגע. ואנו גם חברים. אבל כשסיפרתי לו, בדחילו ורחימו, הוא היה הרבה יותר "קוּל". "אין בעיה. שתדבר בנפרד, אני לא נפגע". ניגשתי אליה כדי לומר לה שיש פתרון, אך היא הקדימה אותי ואמרה שהיא חוזרת בה ותופיע יחד עם בן דרור. וכך היה.

ה"בית" שלו

כל הסיפור הזה לא נועד, אלא כדי להציג את תחושת ההיבריס שהייתה בקרב שופטי בג"ץ ואת האטימות המוחלטת שלהם לביקורת ולשלילה של כל הצעת תיקון. הרי אי אפשר להאשים את בן דרור בבוטות, בגסות רוח. הוא בסך הכול מבקר חריף, אך מכבד את בית המשפט. אך זו הייתה הרוח בבג"ץ. כך, כאשר מונה פרופ' דניאל פרידמן, מבקר נוסף של מערכת המשפט, לשר המשפטים, עם כוונה לערוך רפורמות, מתונות בהרבה מזו של יריב לוין, הוא התקבל בהתנגדות בוטה, ששיאה היה בדבריו של השופט בדימוס, מישאל חשין, שהזהיר: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי… אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו". הנה דברים שכתבתי במאמר בעקבות דבריו: "האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש 'הבית' שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, כאלה שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים".

אכן, הביטוי הבוטה ביותר לאותה גישה, היה סירובו העקשני של הנשיא ברק למנות את המועמדת של שרת המשפטים, ציפי לבני, פרופ' רות גביזון, ענקית המשפט, בטענה ש"יש לה אג'נדה". וכי לו אין אג'נדה? כוונתו הייתה, שיש לה אג'נדה אחרת משלו. הרי מגוון דעות רק מוסיף ברכה, בוודאי כאשר מדובר באדם כרות גביזון. אילו הייתה בהרכב, היו בבית המשפט העליון שני ענקי משפט, ברק וגביזון, שני מוקדים שונים, שהיו מפרים זה את זה ומאזנים זה את זה.

שינוי קטן – הבדל גדול

מציטוט דבריי, אפשר להבין היכן אני עומד במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ועל המשפטיזציה של ישראל. זו הייתה עמדתי אז וזו עמדתי היום. מאמרים ברוח זו כתבתי כבר מאמצע שנות התשעים. סברתי, וזו דעתי גם היום, שעל בית המשפט למעט בביקורת שיפוטית על החקיקה. אומנם בית המשפט פסל מעט מאוד חוקים, אך עצם העובדה שהוא דן בהם, הגם שדחה את העתירות, היא בעיניי האקטיביזם השיפוטי. התנגדתי גם להתערבות בהחלטות מדיניות של הממשלה, כמו ביטול החלטתו של ראש הממשלה נתניהו לסגור את "אוריינט האוז", משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. הגישה של "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין עומדת לביקורת שיפוטית" וכל האמירות מסוג זה של ברק, היו מנוגדות לחלוטין לדעתי ויצאתי נגדן שוב ושוב.

עם זאת, תמיד רחשתי כבוד רב לבית המשפט, לשופטים, בוודאי לשופט ברק. ראיתי במחלוקת אתם מחלוקת עניינית, לשם שמים, בין שתי אסכולות מקובלות במערב. תמכתי ברפורמות במשפט, כמו רוב הצעותיו של פרידמן, אך לא בשפיכת התינוק עם המים. דוגמה לרפורמה שהביאה לשינוי דרמטי, הייתה התיקון של גדעון סער, לדרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון, בוועדה לבחירת שופטים. סער הצליח לגבש הסכמה רחבה, כולל של מערכת המשפט להצעתו, שבחירת שופטים לעליון תחייב רוב של שבעה מתוך תשעה שופטים. כביכול שינוי קטן, אך הוא שינה מאוד את פני בית המשפט העליון. כיוון שבשיטה הזו, אין לאף צד יכולת וטו, מתחייבת הידברות והסכמה. כך, בהידברות והסכמה, ובדחיפה של שרי המשפטים, איילת שקד וגדעון סער, רוב השופטים בבית המשפט העליון הם שמרנים. אין לי צל צלו של ספק, שאילו השיטה הזו הייתה נהוגה קודם לכן, רות גביזון הייתה נבחרת לעליון.

מהפכֵה במקום תיקון

לצד ביקורתי, סלדתי מההסתה נגד בית המשפט ונגד השופטים ובראשם ברק, מהפצת השנאה, מהשקרים וההשמצות, מהכינוי המכוער "כנופיית שלטון החוק", מהטלת הדופי בפטריוטיות של השופטים ובעיקר מהקונספירציות ההזויות והמטורללות על "דיפ סטייט" ועל "תפירת תיקים" לנתניהו, ועל "אכיפה בררנית". לצד ביקורתי על בית המשפט, יצאתי בתוקף נגד הרוח הזאת. התרעתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע באמון הציבור בבית המשפט ובמעמדו, אך מכאן ועד אותה הסתה ואותן קונספירציות – רב המרחק. יתר על כן, לצד התנגדותי לאקטיביזם המשפטי, דגלתי, ואני דוגל, בקו נוקשה וקיצוני במלחמה בשחיתות השלטונית, וזו עמדתי גם היום, ולמרבה הצער, שונאי מערכת המשפט מתגלים שוב ושוב כחובבי שחיתות ומעריצי מושחתים.

ההבדל בין ההתנגדות שלי ושל אנשים בדעתי, לבין ההתנגדות של יריב לוין, רוטמן וחבריהם, אינו רק בסגנון, אלא במהות. מי שמכבד את מערכת המשפט, אך חלוק על הגישה האקטיביסטית, יתמוך ברפורמות לשיפור המערכת ותיקון פגמיה. מי ששולל מן היסוד את המערכת ואת אנשיה, מפיץ בדותות וממציא קונספירציות, או סתם מאמין להן, ירצה במהפכה רדיקלית שתעקור את המערכת מן השורש. אני דוגל ברפורמה קונסטרוקטיבית. יריב לוין הציע מהפכה משטרית.

לא שופטים. שפוטים

לא אחת נשאלתי איך מי שכתב כל כך הרבה ביקורת על מערכת המשפט, מתנגד בכזו נחרצות ל"רפורמה", שנועדה להתמודד עם התופעות שנגדן יצאתי. אך למה הדבר דומה? לרופא שמציע פתרון לפציינט המתלונן על כאב ראש – לכרות את הראש. אגב, אם הראש ייכרת, החולה באמת יפסיק לסבול מכאבי ראש. אבל אני, אפעס, לא מתלהב במיוחד מהפתרון הרפואי הזה. אני מעדיף טיפולים מעט פחות דרסטיים.

הצעותיו של לוין – משמעותן השתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע שלה. במדינה, שבה הרשות המחוקקת, הכנסת, כל כך חלשה, ולמעשה היא אסקופה נדרסת של הממשלה השולטת בה ביד רמה, במיוחד מאז שיריב לוין היה יו"ר הכנסת, השתלטות הממשלה גם על הרשות השופטת היא איום של ממש על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן.

שיטת בחירת השופטים אחרי תיקון סער היא הטובה בעולם. בה אין עוד צורך בשום שינוי. הצעתו של לוין הייתה שליטה מוחלטת שלו בבחירת השופטים. העובדה שרוב השופטים הם שמרנים אינה מעניינת אותו. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים מטעם, כאלה שהוא ישלוט עליהם, לא כאלה שיפסלו מינוי של עבריין מורשע סדרתי לשר בממשלה, שזה עתה ניצל מעונש בעסקת טיעון מפנקת, שבה התחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה. השופטים השמרנים אינם מספקים לו את הסחורה. הוא אינו רוצה שופטים, אלא שפוטים. הוא אינו רוצה לצמצם את הביקורת המשפטית על החקיקה, אלא לתת לרוב האוטומטי של הקואליציה יכולת להתגבר ברוב של 61 ח"כים על כל פסילת חוק. וכן הלאה וכן הלאה.

כאשר הציג לוין את המהפכה המשטרית הרדיקלית, הוא הסביר שזה רק הצעד הראשון מתוך ארבעה שלבים. מה הפלא שהוא קומם נגדו המוני אזרחים, שחשו בצדק שהדמוקרטיה נשמטת תחת רגליהם. גישתו הקיצונית, הליכתו עם הראש בקיר, סירובו לפשרות, הביאו לכך שהוא לא הצליח להעביר שום שינוי. והוא ממשיך. הוא נוהג כאנרכיסט כאשר הוא, שר המשפטים (!), מעז ש"לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון. על גלי ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטים, התירוץ שבו ראש הממשלה בורח בפחדנות מחקירת מחדלו, היא "אי אמון" בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק בוחר את חברי ועדת החקירה הממלכתית.

הדרך לאנרכיה

המשך דרכו של לוין יוצרת אנרכיה. ח"כים שמודיעים שלא יתייצבו לחקירות בחשד לפלילים, מוסיפים לאנרכיה. האנרכיה הזאת מפוררת את מדינת ישראל. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

אני מאמין שלא רחוק היום, שהממשלה הרעה הזאת תסיים את תפקידה ותיבחֵר תחתיה ממשלה אחרת. תקוותי היא שהיא לא תתבצר בהגנה על הקיים, אלא תוביל את הרפורמה הקונסטרוקטיבית החשובה כל כך לתיקון מערכת המשפט ולתיקון הדמוקרטיה הישראלית.

רות גביזון, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ואחרים, הובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. בן דרור, פרידמן, אבינרי ורובינשטיין יצאו נגד המהפכה המשטרית (בינתיים, השניים האחרונים הלכו לעולמם, אך שניהם הספיקו לצאת נגד המהפכה). אין לי ספק, שאילו גביזון הייתה בחיים, גם היא הייתה יוצאת נגדה. וכך גם אני, הקטן. אני מייחל לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, ברוח משנתה של רות גביזון.